גאולה, משיח, מלחמת גוג ומגוג, מחיית עמלק ,אליהו הנביא, בית המקדש השלישי, יום הדין, עולם הבא, גילגולים, תחיית המתים על פי מקורות ביהדות. הזמן עכשיו.






חלק א

א. יסוד האמונה בביאת המשיח וחיוב הצפיה לבואו
ב. איסור דחיקת הקץ
ג. איסור חישוב הקץ
ד. עינייני קץ הגאולה
ה. מלחמת גוג ומגוג
ו. ביאת אליהו
ז. מלך המשיח
ח. ימות המשיח
ט. בית המקדש השלישי
י. ביטולו של היצר הרע באחרית הימים
יא. בעלי החיים באחרית הימים
יב. מצוות בטלות לעתיד לבוא
יג. תחיית המתים
יד. חורבן העולם באלף השביעי
טו. בירורים
א- כיצד יתכן הדבר שגדולי עולם ואדיריו - כרי סעדיה גאון, רמב"ן ועוד, - אשר חישבו את הקץ טעו בחשבונם
ב- רבי עקיבה, התנא האלוקי, הכריז וקרא על בר כוזיבא "דין הוא מלכא משיחה", כיצד אירעה טעות כה מרה לגדול חכמי ישראל
ג- האם תהיה ידיעה מוקדמת, כל שהיא, מביאת המשיח
ד- האם גם המשיח המיוחל - משיח בן דוד - יתקל בפיקפוקים ובספיקות, כשם שנתקלו משיחי השקר למיניהם
ה- אימתי המשיח נעשה למשיח
ו- האם ידוע למיועד להיות משיח על יעודו זה



חלק א
חלק ב
חלק ג
חלק ד

קישורים
הזמן

התחלה | כרך א | כרך ב | כרך ג | כרך ד | קישורים | הזמן

פרק יג

תחיית המתים

"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" 1 .

זמנה ומטרתה

בשני מועדים יקומו המתים לתחייה: המועד הראשון הוא, בתחילת ימות המשיח, אשר בו יקומו לתחייה משה אהרון ובניו, להורות לעם הדרך אשר ילכו בה כימי צאתם מארץ מצריים, ועמם יקיצו כל צדיקי ישראל אשר מתו בגלות, כדי לראות בטובתן של ישראל ובבניין בית המקדש 3 .

ובאשר לתחיית המתים השניה והכללית 4 , נחלקו בה רבותינו אימתי מועדה:

יש מהם שאמרו, כי זמנה הוא בסוף האלף השישי 5 . ויש מהם שאמרו, כי זמנה תלוי באורכם של ימות המשיח, אשר נחלקו בו חכמינו. אלו הסוברים כי אורכם של ימות המשיח הם ארבעים שנה, לדעתם, מועד התחייה השני הוא ארבעים שנה לאחר ביאת המשיח. ואלו הסוברים כי ימות המשיח הם שבעים שנה, לדעתם, מועד התחייה השני הוא שבעים שנה לאחר ביאת המשיח. והקובעים שלשה דורות לאורכם של ימות המשיח, לדעתם, שלשה דורות לאחר ביאת המשיח תהא תחיית המתים הכללית, וכיוצא 6 .

ומטרתה: תגמול שכר לגוף ונשמה יחדיו כפי שהיו בעודם בעולם הזה 7 .

תחיית המתים לקבורים בחו"ל

יש אומרים: כי המתים יקומו לתחייה בכל העולם כולו 8 . ויש אומרים: כי לא תהא תחיית המתים אלא בארץ ישראל בלבד 9 , אלא שאותם הצדיקים הקבורים בחו"ל, יתגלגלו עצמותיהם לארץ ישראל ושם יחיו 10 , או שמחילות נעשות להם בקרקע, ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל 11 .

הראויים לתחיית המתים

נאמר בישעיה 12 : "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל", ודרשו חז"ל: "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו" 13 .

ללמדנו, כי הגוף אשר כבר נעשה עפר בקברו, אין דבר בעולם שיועיל לו להקיצו ולהקימו לתחייה ואף לא מצוות ומעשים טובים, כי אם אור תורה בלבד 14 . משום כך אמרו חכמים: "עמי ארצות אינן חיים" 15 .

ברם, אף להם מצאו חכמים תקנה, לכשיסייעו הם לאחרים להשתמש באור תורה, אזי יקויים בהם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" 16 .

ביוצא בדבר אתה אומר, כי רק הנשים אשר סייעו לבעליהן ולבניהן להשתמש באור תורה הן אלו אשר תזכנה לראות אור בתחיית המתים ולא אחרות זולתן. זהו שאמרו חכמים: "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאטו מבי רבנן" 16 א.

המוסר עצמו למיתה על קידוש ה', אע"פ שאין בו אור תורה, יזכה לקום בתחיית המתים 17 .

גוף ונשמה

נחלקו רבותינו האם יש קצבה למצב שנוצר בעת תחיית המתים, בו חזרה הנשמה אל הגוף:

יש מהם שאמרו, כי מצב זה של חיבור גוף ונשמה, אינו אלא זמני בלבד, כאשר לאחר כמה אלפי שנים מעת תחיית המתים, תתרומם הנשמה מן הגוף מעלה מעלה אל עולם הנשמות ושם תקבל שכרה לנצח נצחים, ועל אותו הזמן אמרו: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה 8 ".

לעומתם סוברים אחרים, כי המצב שנוצר בעת התחייה בו חזרה הנשמה אל הגוף לא יפסק לעד לעולם אלא ישאר קיים לנצח נצחים, כאשר גוף ונשמה בשהם אגודים זה בזה יכנסו לעולם שכולו ארוך הוא עולם הבא 19 .

הזאת מי נדה בזמן התחייה

יש אומרים, כי כל אותם אנשים אשר בעודם בחיים נעשו טמאי מתים, ומתו ללא הזאת מי נדה, כאשר יקומו בתחיית המתים, לא יצטרכו הזאה שלישי ושביעי כדין הנטמא במת, לפי שהגוף הראשון כבר נתבטל 20 .

תשלום קרבנות בזמן התחייה על חטאי העבר

יש אומרים, כי אדם שחטא בזמן הזה ונתחייב קרבן, יהא חייב להביאו לבית המקדש לכשיקום לתחייה 21 . ויש אומרים, שבמותו פקע חובו 22 .

חידוש הקידושין בזמן התחייה

כתב ה"בן איש חי" 23 : שאף הסוברים כי אדם שמת וקם לתחייה מיד לא נפקעו קידושין 24 , מודים הם שלעת תחיית המתים יצטרכו הקמים לתחייה קידושין חדשים 25 .

כיבוד אב ואם בזמן התחייה

כתב ה"בן איש חי" 26 , כי למרות שהגוף שלאחר תחיית המתים הינו גוף חדש, מכל מקום יתחייב אדם בכבוד אביו ואמו "כי חיוב כיבוד אב ואם, לאו בעבור יצירת הגוף דווקא, אלא בעבור חלק הנפש שהמשיכו לוולד, ומאחר שזו הנפש היא הנשארת בגוף אחר שיחיה, יתחייב האדם בכבוד אביו ואמו בעבורם".

משיחה לקדושת כהונה בזמן התחייה

יש אומרים, כי לעת תחיית המתים יצטרכו כל הכהנים משיחה חדשה לקדושת כהונה 27 . ויש אומרים, כי עומדים הם בקדושתן ממשיחה ראשונה 28 .

גרושה שנישאה - דינה בזמן התחייה

אשה שנתגרשה מבעלה ונישאה לאחר, תשוב בתחיית המתים לבעלה השני 29 .

אלמנה שנישאה - דינה בזמן התחייה

נחלקו רבותינו באשה שנתאלמנה ונישאה לאחר, לאיזה בעל תשוב בתחיית המתים: יש אומרים: כי תשוב לבעלה הראשון 30 . ויש אומרים: כי אף אלמנה כגרושה, תשוב בתחיית המתים לבעלה השני, לפי שמיתת בעלה הראשון כמוה כגירושין 31 .



הערות

1. דניאל י"ב, ב'.

2. כן הוכיח הערוך לנר (נדה ס"א ע"ב) מדברי הגמרא ביומא (דף ה' ע"ב) דאמרינן התם: "כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה רבינו יבוא עמהם”, עיייש בגמ', "הרי דפשיטא להגמרא דלכשיבנה ביהמ"ק וישוב העבודה יקומו משה ואהרן ובניו בתחיית המתים, אף שזה עדיין אינה עת התחייה לכל העולם, שהרי אין בין העוה”ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, וכן איתא בזוהר...".

ועל פי דברים אלו, כתב בחידושיו למסכת סנהדרין (דף צ' ע"ב), ליישב מאי דאמרו התם בגמרא "מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה, אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחיית המתים מן התורה", ופרש"י בד"ה שעתיד לחיות: "לעולם הבא". והקשה הערוך לנר, דמה שייך נתינת תרומה לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה. ותירץ: "וי"ל לפי מאי דאמרינן ביומא, כדבעי שם, כיצד ילבישו בגדי כהונה לעתיד לבוא דהיינו כשיבוא משיח, והשיב כשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם, וזה נראה כשיבוא משיח, אף דאז - עוד עדיין ליכא תחיית המתים, מכל מקום יחיו משה ואהרן ובניו להורות העם הדרך אשר ילכו בה כימי צאתם מארץ מצריים ואז יתנו לו תרומה, דאז עולם כמנהגו נוהג כדאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד".

3. הכי גרסינן בגמ' תענית (דף ל' ע"ב): "כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם". ופירש הריטב"א: "פירוש, שאין לעצמותיו תחייה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש, לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, שעליהם אמר הכתוב אשרי המחכה ויגיע לימים, אבל עדיין אפשר שיש לזה תחייה ביום הדין, שהוא אחר ימות המשיח".

כמו כן כתב הריטביא בחידושיו למסכת ר"ה (דף ט"ז ע”ב): "ויש תחיית המתים אחרת בימות המשיח, לצדיקי ישראל שמתו בגלות שיחיו ויהיו כבני עולם הזה לגמרי, ועליהם אמר דניאל, אשרי המחכה ויגיע, כמו שמפורש במדרשות".

וכך כותב הרדב"ז (שו”ת, ח"ג, סימן אלף ס”ט, תרמ"ד): "שאלת ממני ידיד נפשי, על זמן התחייה, לפי שקיבלת מאבותיך שהוא סמוך לאלף השביעי עם הכנסת שבת העולם שכולו מנוחה, וקשיא לך, אם כן, הצדיקים וחסידי עליון אשר מתו על קדושת שמו בגלות לא יראו בטובתן של ישראל ולא ישמחו בשמחתן, תשובה: כל ימי הייתי מצטער על דבר זה, עד שראיתי דברי הריטב"א ז"ל בשם רבותיו. דאיכא תרי תחיות. אחת פרטית, לצדיקים שמתו בגלות, והיא סמוכה לביאת המשיח, ויוכו לכל ימות המשיח בגוף ובנפש, ויראו בטובתן של ישראל ובבניין הבית, וישמחו שמחת חלף עבודתם וכו', ואחת כללית, והיא סמוכה להכנסת שבת כאשר קבלתי, והוא נקרא עולם התחייה, ועליה נאמר, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו".

ובספרו מגדל דוד (דף פ"ג ע”א) כותב הרדב"ז: "אכתוב לך בשורה טובה ונחמה עצומה לסובלי הגלות ועול השמדות, ואותם שמתו על קדושת שמו ולא ראו בטובתן של ישראל ולא בבניין בית המקדש ולא בעבודתו, שהרי זמן התחייה לסוף האלף השישי, ומיד יכנסו לעולם שכולו שבת . והוא עולם הנשמות, ואם כן לא יראו בטובתן של ישראל. לכן אמרו כי שתי תחיות הן, אחת פרטית לאותן הצדיקים אשר מתו בגלות ולא ראו בטובה, כדי שיזכו לראות בטובתן של ישראל, ואחת כללית לסוף האלף השישי. וכן הסכימו חכמי הקבלה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז”ל... והוא אמת אין בו ספק. וכן משמע מהכתוב, עוד ישבו זקנים וזקנות...".

וכן הוא בחיבור התשובה למאירי (עמ' 338). במיוחס לרשב”א (מנחות דף מ"ה ע"א). ברד"ק (יחזקאל ל”ז, א', וישעיה כ"ו, י”ט). ויסוד הדברים מבואר בספר התחייה והפדות לרבי סעדיה גאון (כתשובה לשאלה השישית). ולמעלה בקודש, בתנא דבי אליהו (פ”ג ופ”ה).

4. עיין לעיל הערה 3 בדברי הרדב"ז.

5. מגיד מישרים לר"י קארו פרשת ויקהל, רדב"ז, שו"ת, חלק ג', סימן אלף ס"ט, תרמ”ד. ובספרו מגדל דוד דף פ”ג ע"א נהו"ד לעיל הערה 3). ובשו"ת, שם, סימן תתל"ט, שכן קיבל מחכמים הראשונים. רמח"ל, דעת תבונות, סימן צ"ב.

6. כך כתב הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין (דף צ"ט ע"א) וזה לשונו: "תניא, ר' אליעזר אומר, ימות המשיח ארבעים שנה - אין כוונת ר"א למעט בכבודן של ישראל, אלא להרבותו, לפי שידוע הוא שימות המשיח הם מדרגה לתחיית המתים, וסובר שאחר מ' שנה לימות המשיח יהיה זמן תחיית המתים, ואיכא מ"ד שבעים, ואיכא מ"ד ארבע מאות שנה". ועיין גמ' סנהדרין (שם) דעות נוספות באורכם של ימות המשיח [הו"ד בפרק ח'].

7. רמב"ן, שער הגמול. יד רמ"ה, סנהדרין, תחילת פרק חלק. ועיין גמ' ר"ה דף ט"ז ע"ב, ובמפרשים שם.

8. דעת ר' אבא בר ממל בגמ' כתובות דף קי"א ע"א. ויליף מדכתיב (ישעיה כ"ו, י"ט): "יחיו מתיך נבלתי יקומון”, יחיו מתיך . מתים שבארץ ישראל, נבלתי יקומון - מתים שבחוץ לארץ.

9. דעת ר' אלעזר, שם. ויליף מדכתיב (ישעיה מ"ב, ה'): "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". ועיין פסיקתא רבתי פ"א. ירושלמי כלאיים פ"ט ה"ג - וכתובות פי"ב ה"ג, ב"ר פרק צ"ו ומדרש תנחומא פרשת ויחי ג'.

10. ר' אלעא (כתובות שם) בדעת ר' אלעזר.

11. אביי (שם) בדעת ר' אלעזר. ולפיכך ביקשו יעקב אבינו ויוסף הצדיק להיקבר בארץ ישראל, אע"פ שצדיקים גמורים היו, שמא לא יזכו למחילות, כמבואר בגמ' כתובות שם ובמדרשים. וכן כתבו הפוסקים להלכה, שאע"פ שאין מפנים את המת מקבר לקבר, מכל מקום כדי לקברו בארץ ישראל מותר, וכן אע"פ שאין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר, עי' רבינו ירוחם נכ"ח ח"א. שו"ע יו"ד שס"ג א' - ב', או"ז ח"ב סימן תי"ט.

12. כ"ו, י"ט.

13. כתובות קי"א ע"ב. וכן איתא בתנא דבי אליהו (פרק ה'): "הקיצו ורננו שוכני עפר, מכאן אמר דוד המלך ע”ה יהיה חלקי עם אלו שהן ממיתין עצמן על דברי תורה, שנאמר, ממתים ידך ה' וגו' חלקם בחיים וגו'. הקיצו ורננו שוכני עפר, מכאן אמרו, כל הנעשה שכן לעפר בחייו, עפרו ננער לתחיית המתים, וכל שאינו נעשה שכן לעפר בחייו, איך עפרו ננער לתחיית המתים וכו', אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה, הקב”ה מביא עליהם טל אורות של תורה, ומושיבן בין ברכיו ומגפפן ומנשקן ומביאן לחיי עולם הבא, שנאמר, כי טל אורות טליך". כמו כן איתא בזוה"ק (פרשת וישב): "דאורייתא קיימא עליה דבר נש דיתער בזמנא דיקומון מתיא דעלמא, ואיהי סניגורא עליה”.

וכה כתב הגר"ח מוולאז'ין בספרו נפש החיים (שער ד' פרק כ”ד): "...דמהאי טעמא קראו ז"ל המקרא מעוות לא יוכל לתקון, על תלמיד חכם הפורש מן התורה, אחר שאין לו תקנה עולמית ולנצח לא יראה אור". עוד כתב (שם): "וכן פסקו וחתכו ז"ל דינו, שנגזרה אבדה תקותו לדור דורים ח"ו, בל יחי עוד לנצח בעת קץ הימין, אשר ישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם, כמאמר ז"ל, כי טל אורות טליך, כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו”.

ועיין במעשה אורג במוסף יום א' של ר"ה בסוף ברכת אתה גיבור על הפיוט "אטומים להחיות בטללי שנה" שכתב בשם רבינו יחיאל מפריז, שהתלמידים בעת שעוסקים בתורה מתוך עייפות ונרדמים תוך כדי לימוד, ובאמצע השינה זב מהם ריר, ואותו ריר הקב"ה משמרו ועושהו טל של תחיית המתים.

14. עיין חפץ חיים, חובת השמירה, שו"ת בית הלוי, הקדמה, והכי תנינן בגמ' סנהדרין (צ' ע”א), "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", ואמרינן בגמ': "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים", וביאר השב שמעתתא בהקדמתו: "פירוש, אף שמודה בעיקר התחייה אלא שאומר שאינה מסיבת התורה והוא כופר כסיבתה אין לו תחייה, כי סיבה אחרת אין לה, רק של תורה דידיה או של אחרים הנהנים ממנו, והוא כופר בה לפיכך לא תחייהו, אמנם, יאמין כל איש כי זה הוא עיקר התחייה, ואז יזכה לקום עם ישיני חברון לשמוח בשמחת ציון תוב"ב”.

15. כתובות קיףא ע"ב: “אמר ר' אלעזר, עמי ארצות אינן חיים, שנאמר, מתים בל יחיו וגו'. תניא נמי הכי, מתים בל יחיו, יכול לכל, ת"ל רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר".

ויעוייך ב"חובת השמירה" לחפץ חיים, כי תשלום השכר לעמי ארצות עבור המצוות והמעשים טובים שעשו בעודם בעולם הזה, לא יהיה אלא בעולם הנשמות בלבד, אבל עיקר השכר, שהוא בתחיית המתים, לא יזכו בו עמי ארצות, כי השכר הזה תלוי אך ורק בזכות של תורה. ועי' בהקדמת שו"ת בית הלוי.

16. הכי איתא בגמ' כתובות (שם): "א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התודה, ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" ופרש"י בד"ה תקנה: תיהנו לתלמידי חכמים מנכסיהם... והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו, וכתיב חיים כולכם היום, ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות...

וכתב החפץ חיים (חובת השמירה): "דמה"ט איתא במדרש משלי, "בנתה ביתה" זו התורה, ללמדך שכל מי שקנה לו דברי תורה, קנה לו בית לעוה"ב, ולא אמר שמי שלמד תורה יש לו בית לעוה"ב, להורות לנו דכמו שבעוה"ז אנו רואים שיש מי שבונה עבור עצמו בית בכחו, ויש שאין בכחו כלל לוה רק ע"י כספו משיג בית, כן הוא... הת"ח בונים בעצמם ע"י לימוד התורה בית לנפשותם, וכמו שאמרו חז"ל, אל תקרי בניך אלא בוניך, והמחזיקים . ע"י החזקתם קונים הדברי תורה, ובזו קונים הבית ג"כ לנפשותם".

16א. ברכות י"ז ע"א. ותמה רבי יהונתן אייבישיץ בספרו "יערות דבש" (חלק ראשון דרוש א') על שאלת הגמ. "נשים במאי זכיין", הרי זכיות רבות יש לנשים, שכן הן מוזהרות על כל מצוות לא תעשה ומחוייבות כאנשים בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמן.

משיב על כך מרן החפץ חיים בספרו חובת השמירה (פרק י"ג): "אמת שעולם הבא בוודאי יהיה לנפשן עבור שמירת המצוות, ורק שאלת הגמרא היתה במאי זכיין גופן לתחיית המתים, מאחר שאין להן זכות התורה, ועונה על כך הגמרא, שגם זה יש להן, בזכות הולכת בניהם לבית הספר ללמוד תורה".

כמו כן כתב מרן הגר"י קניבסקי (קריינא דאיגרתא, מכתב קצ"ח): "והנה כשתנשא לעם הארץ שאינו עוסק בתורה, וברור ג"כ שהוא ישלוט סוף סוף עליה ויחנך בניו על פי דרכו שלו, נמצאת האשה אבודה רחמנא ליצלן, מעולם הבא של תחיית המתים... וחלילה חלילה לחניכת בית יעקב שתינשא אפילו לעם הארץ ירא שמים...".

17. זה לשון הגר”י הוטנר בספרו "פחד יצחק" (שבועות, מאמר כ”ה אות י"ג - י"ד): "ועלינו להקדים בכאן הנחה נפלאה, מיסודם של חכמי אמת. הנחה זו אומרת כי קיים הבדל עמוק בין שכרם של מצוות ומעשים טובים בכלל, לזה של מסירות נפש של מוסר עצמו למיתה על קידוש שמו יתברך, כי בכלליות הענין של קבלת שכר אנו אומרים, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והפירוש בזה הוא, כי אין בכוחם של קנייני עולם הזה לשמש שכר לעושי מצוה, וכל זה הוא בהאי עלמא, אבל לעומת זה ישנם שני מצבים שבהם יש מקום לקבלת שכר, המצב האחד הוא בעולם הנשמות בגן עדן, והמצב השני הוא במצב של אחרית הימים לעולם שכולו ארוך, דהיינו בתחיית המתים. וכאן באה היא ההנחה הנ"ל ואומרת, כי לגבי המוסר עצמו למיתה על קידוש שמו יתברך, גם הגן עדן הוא בכלל האי עלמא, עד שגם בגן עדן אין השכר נמצא בעד המסירה למיתה, רק לעולם שכולו ארוך שמור הוא השכר בשבילו. וביאורה של הנחה זו הוא, כי צורת האדם היא דווקא חיבור נפש וגוף, ובעולם הנשמות בגן עדן אין שם צורת אדם, שהרי אין שם גוף, ומכיון דהחוק השולט במתן שכר הוא החוק של מדה כנגד מדה, ממילא זה שמסר עצמו למיתה על קידוש שמו, ונמצא שביטל הימנו צורת אדם לכבוד קונו, שוב אי אפשר לקיים בו את החק של מדה כנגד מדה, בעולם הנשמות גרידא, אלא בעולם שכולו ארוך, דהיינו בתחיית המתים, בהתחדשות צורת האדם של חיבור נפש וגוף". ועי' מהר"ם אלשיך [הו"ד במלאכת שלמה, ברכות פ"א], ובספר מגדל דוד לרדב"ז (דף פ"ג ע"א, הו"ד בהערה 3).

כתבו הקדמונים (הו"ד במשנה ברורה, ח"ג, סימן ש', ס"ק ב'), דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו, וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה, ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות. וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כי אם מסעודת מלוה מלכה.

ויעויין בספר "חנוכת התורה" להגאון הרבי ר' העשיל (ליקוטים, ר"ט), שביאר מה נשתנה אבר זה שאינו נרקב לעולם משאר אברים שנרקבים, כי הנה כאשר אכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע גרם מיתה לעולם וכל האברים שנהנו מאותה האכילה כולם מעותדים למיתה. נמצא שהאבר ששמו נסכוי שאין לו הנאה כי אם מאכילה של מוצאי שבת, א"כ אותו האבר לא נהנה כלום מאכילת אדם הראשון דהא בו ביום שנברא חטא וזה היה בערב שבת, משום הכי לא שייך בו מיתה ואינו נרקב. וכן הוא בשער הציון, חלק ג', סימן ש', ס"ק ב'.

ואמר לן הגר"ח קניבסקי, כי במה דברים אמורים שהעוסק בתורה וכן המוסר נפשו על קידוש ה' - יזכה לקום כתחיית המתים, רק במי שמחייה את האבר ששמו נסכוי ע"י סעודת מלוה מלכה, אך אם אינו מחייהו, אין דבר בעולם שיועיל לו להקימו לתחייה ואף לא עסק התורה ומסירת נפש על קדושת ה'.

18. רמב"ם, אגרת תחיית המתים. ועי' רמב”ם פרק ח' מהלכות תשובה, ופירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין תחילת פרק חלק.

19. רמב"ן, שער הגמול, ד"ה עכשיו, יד רמה, סנהדרין, תחילת פרק חלק.

ובביאור סלע מחלוקתם, כתב הגר"י הוטנר (פחד יצחק, מכתבים), בהקדם מה שיש לתמוה על שיטת הרמב”ם בזה, דאם אמנם כל עניינה של התחייה איננה אלא עניין של זמן ואחר התחייה ינהג עניין המיתה, א”כ כל המהלך של מיתה ותחייה אינו אלא חליפין של עולם עובר בעולם עובר, ואיה הוא מקום השינוי בין עולם שלפני התחייה לעולם התחייה. ועוד, מה וה שכתב הרמב"ם שבעולם התחייה יחיו חיים ארוכים מאוד, הלא אחרי כלות החיים אין שום הבדל בין שבעים שנה לאלף שנה.

ועיקרא דמילתא כך הוא, שכשם שנחלקו בתחיית המתים דאחרית הימים, כמו כן נחלקו בקדמות הימים, דהיינו במצב אדם הראשון קודם החטא. דהנה מפורש הוא בחומש דנאמר לו לאדם הראשון התראה הכוללת עונשה של העבירה, ובודאי דבמקום שיש עונש יש שכר, ופשוט הוא דגם לאדם הראשון היה מגיע שכר אם היה נמצא ראוי לכך.

וכאן היא ראשית המחלוקת של הרמב"ם מחד והרמב"ן וסייעתו מאידך, דלפי שיטת הרמב"ן וסייעתו היה השכר המגיע לאדם הראשון בא לו כפי מצבו בגן עדן, דהיינו בעוד נשמתו בגופו, ואילו לפי דעתו של הרמב"ם השכר שהיה מגיע לאדם הראשון היה בא לנשמתו לאחרי פשיטת גוויתה, אלא שאו לא היה בא הפירוד בתורת גזר דין ועונש, אלא בתורת עליה והתרוממות גרידא כבחינת הליכה מחיל אל חיל, ונמצא דגם לפי דעתו של הרמב"ם, עולם התחייה עניינו הוא חזרה אל מדרגות אדם הראשון קודם החטא, אלא שברור הוא דאין שום שייכות בין המיתה, כפי שאנו רואים אותה לעינינו, לאותו פירוד ועליית הנשמה לשם קבלת שכר שהיתה גורלו של אדם הראשון בלי גזירה ועונש, אלא בחסד של מהלך העלייה מגוף לנשמה כפי שעלה ברצונו הקדום כביכול.

וזה שאמרו בשם הרמב"ם דלאחר תחיית המתים "ימותו", הך "ימותו" אינו אלא במובן השאלה למצב של נשמה בלי גויה, ורק היא וו כוונת דבריו העמוקים של הרמב"ם שהחיים דעולם התחייה יהיו ארוכים מאוד, דבודאי אין שום נפקא מינה בכמות הימים של משך החיים, אלא שהמכוון בזה הוא לאיכות חייו של אדם הראשון לפני גזירת המיתה, שלפי דעתו של הרמב"ם גם אז היתה הנפש מיועדת לחיים בלעדיים, אלא שעליית הנשמה למצב של חיים בלעדיים לא היתה גורמת כליון והפסד לחיים שלפני זה כי אם אדרבה שהיו נחשבים לתוספת ברכה לחיים שקדמו להם, וחיים ארוכים במובן זה, הכוונה היא לעולם שכולו ארוך, כלומר שאף מתחלתו הוא ארוך, מפני שאינו עומד להפסד וכליון אלא אדרבה לתוספת ולברכה, עיי"ש שהאריך בזה מאוד.

מן הראוי להביא את דברי הרמב"ן בסוף שער הגמול אחר השגותיו הרבים על שיטת הרמב"ם: "...ואמת אין בינינו רק בשינוי השמות והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשתי, זולת דעת רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחייה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה, ואנחנו מקיימים אנשי התחייה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך".

20. הכי גרסינן כגמ' נדה (ס"ט ע"ב – ע' ע"ב): "ת"ר, שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא... מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן, לכשיחיו נחכם להן, איכא דאמרי, לכשיבוא משה רבינו עמהם", ופירש המהרש"א: "שאלו אם צריכין הזאה שלישי ושביעי, כדין מי שנטמא במת, דכמה מתים שיחיו לעתיד לבוא שנטמאו בהיותם בחיים במת, ונעשו טמאי מתים, ומתו אחר כך בלא הזאה שלישי ושביעי, ואותה הטומאה שהיתה מחיים להיכן אזלה… . ואמר להם, לכשיחיו וכו', דחה אותם, דודאי כיון דבמתים לעתיד לבוא אין כאן גוף ראשון, אין כאן טומאת טמא מת לגוף שני. אבל הם חשבו, כי הנשמה מחיים כשנעשו טמאי מתים ג"כ נטמאה היא, וזה טעותם, שהנשמה טהורה והיא רוחנית, ואין כאן טומאה כלל", עיי"ש, דמהאי טעמא נמי אין הקמים לתחייה טמאים טומאת מת כדין המת עצמו, דכיון דאין במתים לעתיד לבוא גוף הראשון שהבשר כבר נתעכל, אין כאן טומאת מת, שזה הגוף היא בריה חדשה.

ובעיקר יסוד דבריו, כי הגוף שלאחר התחייה הינו בריה חדשה, עי' להלן הערות 28 - 27.

21. לב חיים, חלק א', סימן ל"א, בשם האר"י. החיד"א בספרו "פני דוד”, פרשת ויקרא, בשם האר"י. רבי יוסף חיים בספרו "רב פעלים", שו”ת, חלק ב', סוד ישרים סימן ב'. (הו"ד בספר פרקי השנה (פרק מ"ד) לידידי הרה"ג ר' צבי יברוב שליט"א).

22. הכי גרסינן בגמ' יומא (פ' ע"א): "א"ר אלעזר, האוכל חלב בזמן הזה, צריך שיכתוב לו שיעור...", ופירש רש”י (ד”ה והתניא): "שמא יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש בית דין ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן…" עיי"ש, ומהא דכתב רש"י "שמא יבנה בית המקדש בימיו", מוכיח החיד”א בספרו "פני דוד" (פרשת ויקרא), שאם הוא מת כבר פקע חובו מהבאת קרבן אף לכשיחיה בתחיית המתים, עיי"ש.

23. בספרו "רב פעלים", שו"ת, חלק ב', סוד ישרים סימן ב'.

24. כך ס"ל ל"כנסת הגדולה", הו"ד בבאר היטב אבן העזר סימן י"ז סק"א, והוא הדין באשה שמתה וקמה לתחייה ע"י נס כעובדא דאשתו של ר"ח בן חכינאי [כתובות ס"ב ע"ב] - שלא פקעה זיקת הבעל ממנה. ונפק"מ טובא איכא בזה, כגוך לעניין ירושה, עריות, עדות, וכיוצ"ב. ויעויין בברכי יוסף לחיד"א (אבן העזר שם) שנסתפק בזה. ובשיח השדה להגר"ח קניבסקי [ח"ב, ליקוטים, סימן ד'] כתב להוכיח מכמה וכמה דוכתי כדעת כנסת הגדולה, עיי"ש.

25. וטעמו, כי הגוף שיעמוד לאחר תחיית המתים הינו גוף חדש, שכן אף על הצדיקים נאמר כי עתידים הם להיות עפר שעה קודם תחיית המתים, משא”כ במת וקם לתחייה מיד, עיי”ש.

והא דלאחר תחיית המתים ישאו נשים, כן מבואר בספר האמונות והדעות לרבי סעדיה גאון (מאמר שביעי, פרק ח'), אשר נשאל האם האנשים שיקומו לתחייה יאכלו וישתו וישאו נשים, והשיב: "כן, כמו שבן הצרפתית אשר החייהו הבורא ע"י אליהו, ובן השונמית ע"י אלישע, אכלו ושתו ויתכן שנשאו נשים", וכה כתב הרמב"ם באגרתו השלוחה לאספהאן ולתימן [תמציתה הובאה בחידושי ה"יד רמה", סנהדרין, תחילת פרק חלק]: "וכך יראה לנו שאנשים האלה אשר תשובנה נפשותיהם לגופות ההם יאכלו וישתו וישמשו מטותיהם ויולידו...".

26. שם [הערה 23], ויעויין בספר אמונת התחייה פרק ב' (הו"ד בספר פרקי השנה פרק מ”ד) שחקר: "ומאחר שכולם יעמדו בתמונתם וצביונם, יש לנו להסתפק, במציאות דרך משל, אם ראובן בן שמונה עשרה שנה לקח אשה ותיכף נפטר לעולמו, ובנו האריך ימים ושנים ומת, בעת התחייה איזה מהם חייב בכבוד חברו, אם האב לבנו משום דכתיב, מפני שיבה תקום, או דילמא הבן לאביו משום שהביאו לעולם, וכבד את אביך אמר רחמנא".

27. רמב"ן, ספר המצוות, שורש ג'. וטעמו: "לפי שכבר בטלה משיחתן בשעת המיתה, ויהיו אגשים מחודשים, יצטרכו להתקדש כראשונה". וכן ס"ל לרשב"ץ בספר זוהר הרקיע (הו"ד בספר רב פעלים, שו"ת, חלק ב', סוד ישרים סימן ב').

ויעויין בכלי חמדה (סוף פרשת בראשית) שהביא בשם ח"א הסובר, כי אף כהן שמת וקם לתחייה מיד, כבר פקעה ממנו קדושת כהונה, עיי"ש.

28. תורת כהנים, פרשת צו, פרק י"ח: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו.,, ר' יהודה אומר, יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא, ת"ל זאת ["זאת", מיעוטא הוא, זאת לאהרן ובניו ואין אחרת להם, אלא עומדים בקדושתם ממשיחה הראשונה ואין צריך משיחה אחרת] - משחת אהרן ומשחת בניו".

וכן הוא במדרש רבה פרשת נשא (פרק י"ד): "וכן הוא אומר, זאת משחת אהרן ומשחת בניו, יכול שהם נמשחים מעתה, ת"ל זאת, עוד אין נמשחים, אדין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח אבל ימשחו לעתיד לבוא, ת"ל זאת, אינם נמשחים לעולם".

והשתא אי נימא דהמתים שיקומו לתחייה המה אנשים מחודשים כמש"כ הרמב"ן, א"כ אמאי אין אהרן ובניו צריכים משיחה חדשה לכשיחיו, דהא לאו היינו אהרן ולאו היינו בניו, ועל כרחך דס"ל דהמתים שיקומו לתחייה אינם אנשים חדשים אלא אותם אנשים שהיו לפני מותם.

וכזאת כתב להוכיח, מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל [הו"ד בספר שיח השדה, ח"ב, ליקוטים, סימן ד'] - מדברי הגמ' בסנהדרין (צ' ע"ב): "א"ר יוחנן, מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר, ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים, אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה". ואי נימא דגברא דלאחר התחייה גברא אחרינא הוא, שוב היכי מתקיים האי קרא דונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן, והלא האי קרא משתעי באהרן הכהן שהיה אז, אלא על כרחך דגברא דלאחר התחייה היינו אותו גברא שהיה לפני מותו.

29. ספר רב פעלים, שו"ת, חלק ב', סוד ישרים סימן ב', ענף יוסף, סנהדרין, ריש פרק חלק בשם ספר הנצחון. הגהות יד שאול, יורה דעה, סימן שס"ו, סעיף ג'.

30. רב פעלים, שם. וטעמו: "כי מאחר שקודם התחייה של הגופים בהיותם נשמות שלהם בגן עדן, אמרינן דנשמת האשה תחזור לנשמת בעלה הראשון, איך יתכן שאחר התחייה תחזור האשה לבעלה השני".

ואל תתמה, דכיצד תשוב לבעלה הראשון אחר שנשאת לאחר ונאסרה, כי לדעתו, הגוף שיעמוד לאחר תחיית המתים הוא גוף חדש, וממילא דכל קשר וזיקה שהיה בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל ומבוטל, כפי שכתב הוא בהמשך דבריו, עיי"ש. וכן דעת ה"יד שאול" שם [הערה 29].

31. ספר הנצחון, הו"ד בספר ענף יוסף סנהדרין ריש פרק חלק.





עזרתכם חשובה
מתוך הספר "אוצרות אחרית הימים".
מובא לציבור הגולשים ע"י עמותת "תלמי גאולת עם ישראל"
החומר מובא כאן באדיבותו של הרב יהודה חיון שליט"א, מחבר הספר.

את הספר ניתן להזמין בטלפון: 5707894 - 03 .
© 2017 כל הזכויות שמורות. אין להעתיק או להפיץ חומר הכלול
באתר זה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני.

האתר נכתב ע"י