פרק כג

תחיית המתים כמצב זמני או כמצב נצחי

נחלקו הראשונים בשאלה האם המצב שנוצר בעת תחיית המתים, בו חזרה הנשמה אל הגוף, הינו זמני בלבד, או שמצב זה ישאר קיים לנצח נצחים:

יש מהם שאמרו, כי מצב זה של חיבור גוף ונשמה, אינו אלא זמני בלבד, כאשר לאחר כמה אלפי שנים מעת תחיית המתים, תתרומם הנשמה מן הגוף מעלה מעלה אל עולם הנשמות ושם תקבל שכרה לנצח נצחים, ועל אותו הזמן אמרו: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" ¹ .

לעומתם סוברים אחרים, כי המצב שנוצר בעת התחייה בו חזרה הנשמה אל הגוף לא יפסק לעד לעולם, אלא ישאר קיים לנצח נצחים, כאשר גוף ונשמה כשהם אגודים זה בזה יכנסו לעולם שכולו ארוך הוא עולם הבא ² .

הערות

1. רמב"ם, אגרת תחיית המתים. ועי' רמב"ם פרק ח' מהלכות תשובה, ופירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין תחילת פרק חלק.

2. רמב"ן, שער הגמול, ד"ה עכשיו. יד רמה, סנהדרין, תחילת פרק חלק.

ובביאור סלע מחלוקתם, כתב הגר"י הוטנר פחד יצחק, מכתבים, בהקדם מה שיש לתמוה על שיטת הרמב"ם בזה, דאם אמנם כל עניינה של התחייה איננה אלא עניין של זמן ואחר התחייה ינהג עניין המיתה, א"כ כל המהלך של מיתה ותחייה אינו אלא חליפין של עולם עובר בעולם עובר, ואיה הוא מקום השינוי בין עולם שלפני התחייה לעולם התחייה. ועוד, מה זה שכתב הרמב"ם שבעולם התחייה יחיו חיים ארוכים מאוד, הלא אחרי כלות החיים אין שום הבדל בין שבעים שנה לאלף שנה.

ועיקרא דמילתא כך הוא, שכשם שנחלקו בתחיית המתים דאחרית הימים, כמו כן נחלקו בקדמות הימים, דהיינו במצב אדם הראשון קודם החטא. דהנה מפורש הוא בחומש דנאמר לו לאדם הראשון התראה הכוללת עונשה של העבירה, ובודאי דבמקום שיש עונש יש שכר, ופשוט הוא דגם לאדם הראשון היה מגיע שכר אם היה נמצא ראוי לכך.

וכאן היא ראשית המחלוקת של הרמב"ם מחד והרמב"ן וסייעתו מאידך, דלפי שיטת הרמב"ן וסייעתו היה השכר המגיע לאדם הראשון בא לו כפי מצבו בגן עדן, דהיינו בעוד נשמתו בגופו, ואילו לפי דעתו של הרמב"ם השכר שהיה מגיע לאדם הראשון היה בא לנשמתו לאחרי פשיטת גוויתה, אלא שאז לא היה בא הפירוד בתורת גזר דין ועונש, אלא בתורת עליה והתרוממות גרידא כבחינת הליכה מחיל אל חיל, ונמצא דגם לפי דעתו של הרמב"ם, עולם התחייה עניינו הוא חזרה אל מדרגות אדם הראשון קודם החטא, אלא שברור הוא דאין שום שייכות בין המיתה, כפי שאנו רואים אותה לעינינו, לאותו פירוד ועליית הנשמה לשם קבלת שכר שהיתה גורלו של אדם הראשון בלי גזירה ועונש, אלא בחסד של מהלך העלייה מגוף לנשמה כפי שעלה ברצונו הקודם כביכול.

וזה שאמרו בשם הרמב"ם דלאחר תחיית המתים "ימותו", הך "ימותו" אינו אלא במובן השאלה למצב של נשמה בלי גויה, ורק היא זו כוונת דבריו העמוקים של הרמב"ם שהחיים דעולם התחייה יהיו ארוכים מאוד, דבודאי אין שום נפקא מינה בכמות הימים של משך החיים, אלא שהמכוון בזה הוא לאיכות חייו של אדם הראשון לפני גזירת המיתה, שלפי דעתו של הרמב"ם גם אז היתה הנפש מיועדת לחיים בלעדיים, אלא שעליית הנשמה למצב של חיים בלעדיים לא היתה גורמת כליון והפסד לחיים שלפני זה, כי אם אדרבה שהיו נחשבים לתוספת ברכה לחיים שקדמו להם, וחיים ארוכים במובן זה, הכוונה היא לעולם שכולו ארוך, כלומר שאף מתחלתו הוא ארוך, מפני שאינו עומד להפסד וכליון אלא אדרבה לתוספת ולברכה, עיי"ש שהאריך בזה מאוד.

מן הראוי להביא את דברי הרמב"ן בסוף שער הגמול אחר השגותיו הרבים על שיטת הרמב"ם: "... ואמת אין בינינו רק בשינוי השמות והכל מודים בתחיית המתים ובקיום הזמן ההוא בכלליו ופרטיו כמו שפירשתי, זולת דעת רבי משה ז"ל שנותנת קצבה לזמן התחייה ומחזיר הכל לעולם הנשמות כמו שנזכר למעלה, ואנחנו מקיימים אנשי התחייה לעדי עד מימות תחיית המתים לעוה"ב שהוא עולם שכולו ארוך".



עזרתכם חשובה

מתוך הספר "אוצרות אחרית הימים".
מובא לציבור הגולשים ע"י עמותת "תלמי גאולת עם ישראל"
החומר מובא כאן באדיבותו של הרב יהודה חיון שליט"א, מחבר הספר.

את הספר ניתן להזמין בטלפון: 5707894 - 03 .
© 2025 כל הזכויות שמורות. אין להעתיק או להפיץ חומר הכלול
באתר זה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני.

האתר נכתב ע"י